נולדתי בשנת 1921 לזיסה וליעקב בעיר ורשה שבפולין. להוריי הייתה חנות לכלי בית. משפחתנו מנתה שלושה ילדים: גיטל-גניה, משה ואני. הבית היה בעל צביון מסורתי בעוד אבי היה דתי מאד. מגיל ארבע למדתי כשלוש שנים ב"חדר". המשכתי את לימודיי בבית הספר היסודי ואחר כך למדתי מסגרות ומכניקה עדינה.
ב-1939 הגיעו שני גרמנים והעמיסו סחורה על משאית והבטיחו שישלמו עבור הסחורה, אך מובן שלא שבו. מאחר ואבא היה אדוק ומזוקן והיה חשש לחייו, נשלחתי לשאול על הסחורה. הוכיתי ואולצתי לשתוק. נצטוויתי לצחצח נעליים ולסיים עד הערב. הגרמני הורה לי להסתלק מהמקום. בגיל 18 עודדה אותי אמי לברוח לברית המועצות. הגעתי לביאליסטוק ללא כסף. פגשתי מכר ששאל על הוריי והשבתי שהם בוורשה. האיש יעץ לי להביא את הוריי לברית המועצות. כשהגעתי להוריי אמי הפצירה בי לברוח והם נותרו בעיר בגלל האב. הוצע לי לעבוד באורל כמסגר למשך שנה, ואכן נסעתי למקום. שלחתי חבילות של מצרכי מזון למשפחתי וקיבלתי תשובה מאמי שלא חסר מזון. ב-1941 הגעתי לאוקראינה לעיר מריופול ועבדתי שם עד יולי. ברחתי בשעה שהגרמנים כבשו את האזור. המשכתי את מסעי לרוסטוב. היה רעב כל העת. אספנו חיטה בשדה וקלינו אותה על פח. אישה שנדרה נדר להציל יהודים בשל מותם של בעלה הפרופסור ובנה הרופא בצבא האדום, הציעה לי לברוח לאוזבקיסטן, מאחר ושם מצויים פירות בשפע. האישה ציידה אותי במזון לדרך. הגעתי לסטלינגרד ונעצרתי בידי שוטרים שבדקו בתעודותיי וראו שאין אפשרות לגייסני לצבא אלא רק לעבודה. עבדתי מיולי עד החורף ומכיוון שלא היו מספיק נעליים לחלוקה שוחררתי ונשלחתי לקזחסטן. אולצתי לעבוד בפיצוץ הרים לשם הקמת מפעל. בניתי כלי עבודה ותיקנתי טרקטור. בבוקר ברחו העובדים ושני קזחסטנים רצו להרוג אותי. ניגשתי לשוטר סובייטי והצהרתי שלא ידעתי על הבריחה. הוא הזהירני מפני הקזחסטנים שהם חיות וצריך להיזהר מפניהם. הסובייטי אפשר לי לברוח ויעץ לי לקחת מוטות ברזל להברחת הזאבים בהרים ולהגנה עצמית. נתפסתי בידי קזחסטנים ושוחררתי בידי שוטר יהודי. הוא אמר לי לעלות על רכבת הנוסעת לטשקנט. הוצע לי ברכבת לרדת לפני טשקנט בקוקנד שבאוזבקיסטן, שם מחפשים מסגרים. בקוקנד היה מפעל למסגרות ושם עבדתי עד סוף המלחמה.
בשואה נספו הוריי, אחי משה, אחותי גיטל, אחות אמי, בנה ובתם.
בשנת 1946 נסעתי ברכבות לשצ`צ`ין שארגן הג`וינט, שם הוקמו קיבוצים. נתבקשתי לנסוע ללודז` ולארגן קיבוץ. בדרך שמעתי על הפוגרום שערכו שוטרים פולנים בקילצה. ארגנתי בלודז` את הקיבוץ ושבתי לשצ`צ`ין. פגשתי את חברתי אותה הכרתי ברכבת בדרך מברית המועצות לפולין. נסענו לגרמניה ונישאתי לפרידה בשנת 1948.
ביולי שנת 1949 עלינו ארצה מאיטליה עם בתנו באנייה "עצמאות" והגענו לגני עם.
עבדתי בארץ בבניין, בבלוקים ובהמשך הקמתי מפעל בלוקים עם שני שותפים – יהודה פלד ויצחק ליבוביץ. פרשתי מהשותפות והקמתי מינימרקט בשכון עממי ועבדתי בו עד הגמלאות.
זכינו לשתי בנות: זיסה - יועצת חינוכית, וחיה - עובדת בחינוך המיוחד ורכזת פדגוגית.
זכינו ליהנות משישה נכדים: מיכל, נטע, יאיר, מתן, דרור וגלעד וכן מנינה - עומר.
דניאל נפטר ביולי 2013. יהי זכרו ברוך!
ב-1939 הגיעו שני גרמנים והעמיסו סחורה על משאית והבטיחו שישלמו עבור הסחורה, אך מובן שלא שבו. מאחר ואבא היה אדוק ומזוקן והיה חשש לחייו, נשלחתי לשאול על הסחורה. הוכיתי ואולצתי לשתוק. נצטוויתי לצחצח נעליים ולסיים עד הערב. הגרמני הורה לי להסתלק מהמקום. בגיל 18 עודדה אותי אמי לברוח לברית המועצות. הגעתי לביאליסטוק ללא כסף. פגשתי מכר ששאל על הוריי והשבתי שהם בוורשה. האיש יעץ לי להביא את הוריי לברית המועצות. כשהגעתי להוריי אמי הפצירה בי לברוח והם נותרו בעיר בגלל האב. הוצע לי לעבוד באורל כמסגר למשך שנה, ואכן נסעתי למקום. שלחתי חבילות של מצרכי מזון למשפחתי וקיבלתי תשובה מאמי שלא חסר מזון. ב-1941 הגעתי לאוקראינה לעיר מריופול ועבדתי שם עד יולי. ברחתי בשעה שהגרמנים כבשו את האזור. המשכתי את מסעי לרוסטוב. היה רעב כל העת. אספנו חיטה בשדה וקלינו אותה על פח. אישה שנדרה נדר להציל יהודים בשל מותם של בעלה הפרופסור ובנה הרופא בצבא האדום, הציעה לי לברוח לאוזבקיסטן, מאחר ושם מצויים פירות בשפע. האישה ציידה אותי במזון לדרך. הגעתי לסטלינגרד ונעצרתי בידי שוטרים שבדקו בתעודותיי וראו שאין אפשרות לגייסני לצבא אלא רק לעבודה. עבדתי מיולי עד החורף ומכיוון שלא היו מספיק נעליים לחלוקה שוחררתי ונשלחתי לקזחסטן. אולצתי לעבוד בפיצוץ הרים לשם הקמת מפעל. בניתי כלי עבודה ותיקנתי טרקטור. בבוקר ברחו העובדים ושני קזחסטנים רצו להרוג אותי. ניגשתי לשוטר סובייטי והצהרתי שלא ידעתי על הבריחה. הוא הזהירני מפני הקזחסטנים שהם חיות וצריך להיזהר מפניהם. הסובייטי אפשר לי לברוח ויעץ לי לקחת מוטות ברזל להברחת הזאבים בהרים ולהגנה עצמית. נתפסתי בידי קזחסטנים ושוחררתי בידי שוטר יהודי. הוא אמר לי לעלות על רכבת הנוסעת לטשקנט. הוצע לי ברכבת לרדת לפני טשקנט בקוקנד שבאוזבקיסטן, שם מחפשים מסגרים. בקוקנד היה מפעל למסגרות ושם עבדתי עד סוף המלחמה.
בשואה נספו הוריי, אחי משה, אחותי גיטל, אחות אמי, בנה ובתם.
בשנת 1946 נסעתי ברכבות לשצ`צ`ין שארגן הג`וינט, שם הוקמו קיבוצים. נתבקשתי לנסוע ללודז` ולארגן קיבוץ. בדרך שמעתי על הפוגרום שערכו שוטרים פולנים בקילצה. ארגנתי בלודז` את הקיבוץ ושבתי לשצ`צ`ין. פגשתי את חברתי אותה הכרתי ברכבת בדרך מברית המועצות לפולין. נסענו לגרמניה ונישאתי לפרידה בשנת 1948.
ביולי שנת 1949 עלינו ארצה מאיטליה עם בתנו באנייה "עצמאות" והגענו לגני עם.
עבדתי בארץ בבניין, בבלוקים ובהמשך הקמתי מפעל בלוקים עם שני שותפים – יהודה פלד ויצחק ליבוביץ. פרשתי מהשותפות והקמתי מינימרקט בשכון עממי ועבדתי בו עד הגמלאות.
זכינו לשתי בנות: זיסה - יועצת חינוכית, וחיה - עובדת בחינוך המיוחד ורכזת פדגוגית.
זכינו ליהנות משישה נכדים: מיכל, נטע, יאיר, מתן, דרור וגלעד וכן מנינה - עומר.
דניאל נפטר ביולי 2013. יהי זכרו ברוך!