שטרק יוסף (יושקה) ז"לנולדתי בשנת 1921 לשרה וליעקב שטרק בעיר סיגט שברומניה. בעיר חיו לפני המלחמה כ-10,000 יהודים. הבית היה בעל צביון חרדי-מסורתי. אבי היה סוחר לדברי הלבשה. המשפחה מנתה חמישה אחים ואחיות: אסתר-מרים, עזרא, שפרינצה, לאה ואני. למדתי 12 כיתות בבית הספר הממלכתי. הייתי חבר בארגון ה"בונים".
ב-1 בספטמבר 1940, נשלחתי למחנה עבודה טושנד שבהונגריה והשתייכתי לגדוד 2/4. עבדתי בסלילת כבישים, הכנת תשתית לטלפונים וסחבתי מרגמות.
בספטמבר 1944 נפלתי בשבי הצבא האדום באזור טירגו מורש שבאזור טרנסילבניה. ייחלנו שמצבנו ישופר בשבי הצבא האדום אך המצב נשאר בעינו. נלקחנו למחנה ברשוב בו נמצאו שבויי מלחמה מרומניה, גרמניה והונגריה. המחנה היה ממוקם בחלק הרומני. במחנה זה היו כ-600 שבויים יהודים. הוצאנו אל הקהילה היהודית שמנתה כ-200 יהודים בתקווה שנשוחרר. שבוע חיכינו לשחרור עד שהוחזרנו שוב אל מחנה השבויים.
הועברנו לסבסטופול בחצי האי קרים. חולקנו למחנות שבויים. נשלחתי יחד עם שישה שבויים לסופחוז שליד סימפרופול. עבדנו בבתי חרושת לסיגריות וללבנים. הסובייטים שאפו להפוך את חבורת החיילים לקומוניסטים נאמנים. מאחר שהתמניתי למתורגמן, הודעתי לקצין הסובייטי שהחברים מסרבים להיות קומוניסטים ולכן נשלחו לסיביר כעונש. זו הייתה נקמתנו הקטנה באנטישמים הללו. שהינו במקום עד נובמבר 1945. בשעה ששחררו את השבויים הרומנים בקשתי מהקצין הסובייטי שישחרר אף את קבוצת היהודים, כי לא נלחמנו נגד ברית המועצות והיינו בעצמנו אסירים במחנות העבודה ובידנו היה רק מעדר ומקוש. ההוראה ממוסקבה התמהמה ולבסוף הופנתה הבקשה לקצין הממונה. קבוצת הרומנים קיבלה אישור לחזור לרומניה ורק אני היהודי היחידי שקיבלתי היתר להצטרף אליהם. סרבתי להשתחרר לבדי והקצין הבטיח לי חגיגית שבעוד שבועיים ייסע לרומניה ותחנתו האחרונה היא סיגט והוא מתחייב לקחת עמו את כל היהודים ולשחררם. זו הייתה מילת כבוד. המתנו כשבועיים במחנה ליד הנמל להגעת האנייה והגענו לבוקרשט. באורדיה פגשתי את חבורת היהודים שהגיעה ברכבת לרומניה שבועיים לפניי. בסטו מרה התאכסנתי אצל בן דודי רוזנפלד, שבישר לי שאחותי שפרינצה נמצאת בסיגט, היא היחידה ששרדה מבין אחיי ואחיותיי.
פרט לאחותי הבכורה אסתר-מרים ואמי שנפטרו בבית לפני השואה, כל יתר בני המשפחה נספו במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. העיר סיגט נראתה לי כעיר רפאים. בדצמבר 1945 הגעתי לסיגט ונכונה לי פגישה מרגשת עם אחותי. בסיגט עבדתי כטכנאי שיניים.
שאפתי להגיע לארץ. בנדודיי עברתי להונגריה, במחנה מעבר בווינה פגשתי את פני ונישאתי לה בגרמניה בשנת 1948. עלינו ארצה ממרסיי בשנת 1949 באנייה "נגבה".
השתקענו בהדר בבית אחיה של פני שהיה חבר ב"אופק", עברנו לנווה נאמן ולרמתיים.
בארץ עבדתי בפרדס, כמרפא שיניים, ומשנת 1962 – כמנהל סניף "מבטחים" בהוד השרון.
לרעייתי פני ולי נולדו שתי בנות: שרה – מזכירה, וחוה – עובדת בגזברות בעיריית הוד השרון.
זכינו ליהנות מארבעה נכדים: אסתר, יעקב ז"ל, שגיא ואפרת, וכן מ-2 נינים: ארנון ואביגיל.
יוסף נפטר בשנת 2005, יהי זכרו ברוך.