שטרקמן אריה (לייב)נולדתי בשנת 1919 ללייבה ומאיר בעיר קאליש שבפולין. אבי היה סוחר. המשפחה הייתה בעלת צביון מסורתי. משפחתי מנתה שלושה ילדים: משה, בשה ואני. למדתי ב"חדר" ושבע שנים בבית הספר הממלכתי הפולני. השתייכתי לתנועת הנוער ה"חלוץ".
ב-1 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את קאליש. את אבי תפשו ברחוב והוא נלקח לעבודת פרך. מאחר ולא היה כשיר לעבודה, עבדתי במקומו. חודשיים לאחר פרוץ המלחמה נישאתי לאירקה. את החופה ערכנו בסתר לבל ייוודע לגרמנים. אסור היה לכנס יותר משלושה יהודים במקום אחד. הרב כתב את הכתובה וכך תמה החתונה. עזבנו את קאליש למחרת היום כשעל גבנו שק ובו מטלטלנו. עברנו את העיר שדליץ והגענו לנהר הבוג. בסיוע מבריחים חצינו את הנהר בסירה. המבריחים השאירו אותנו באמצע הדרך ובעזרת ילד מצאנו את הדרך הראשית לתחנת הרכבת. אחי משה הגיע ביום השלישי. נסענו ברכבת לברסט-ליטובסק. התאכסנו בבית הכנסת. פליטים רבים הציפו את העיר. חיינו במקום חודשים. רוקנתי חול שהובא בקרונות תמורת שכר. בינואר 1940 נסעתי עם אשתי לאורל אל גורוד קופייסק שבמחוז צ`לבינסק. חתמנו חוזה לשנת עבודה במכרות הפחם וקיבלנו מגורים. עבדתי במכרות במקצועי כמסגר. בתום שנה לא אפשרו לנו להשתחרר וכמה מאות פועלים ארגנו שביתה. המעסיקים איימו עלינו. פנינו לשלטונות מוסקבה ושוחררנו. נסענו חזרה לגבול ברית המועצות-פולין. בדרך נודע לי שאחי משה שנשאר בביאליסטוק, זייף את שנת הלידה, והתנדב לעבוד במכרות ליד מוסקבה. הגענו לעיירה ליד מוסקבה. משה לא שוחרר מעבודתו כי שנת החתימה לא תמה. ברחנו אירקה, משה ואני והגענו לקייב שבאוקראינה ומשם לפולטבה. גרנו שם כשמונה חודשים ועבדתי כמסגר במפעל לבניית מכונות חקלאיות.
ב-22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, משה ואני גויסנו לצבא. נסענו במשך שלושה ימים וירדנו בקולחוז ללינה. שמענו יריות תותחים ומפקדינו ברחו. ניתנה פקודה לברוח כי הגרמנים מתקרבים. הגרמנים הפציצו את תחנת הרכבת ואנשים רבים נהרגו. הגענו לפולטבה שהייתה מרוחקת כ-300 ק"מ מהאזור. ביום צעדנו ובלילות ישנו בשדות. לאחר חודש נדודים הגענו למולוטוב. שם נודע לנו שאירקה נמצאת בקולחוז ושם התאחדנו. עבדתי בהובלת גרעינים. על מנת לנסוע היינו חייבים לקבל רשיון נסיעה ורשות מהגורמים המוסמכים של הצבא המתירים לנו זאת. בלילה עזבנו את הכפר ונסענו ברכבת בחזרה לגורוד קופייסק. עבדתי כמסגר במכרות הפחם וגרנו במקום חמש שנים עד לשחרור ברית המועצות.
ב-1946 חזרנו לפולין עם שני ילדינו שנולדו בברית המועצות. לאחר הפוגרום בקילצה הצטרפנו לקיבוץ הציוני ועברנו דרך צ`כוסלובקיה, אוסטריה לגרמניה לחלק האמריקני.
הגענו ארצה בשנת 1948 באנייה "פאן יורק". הגענו לפרדס חנה ומשם לפתח תקוה. עבדתי במפעל אוטובוסים. בעת המלחמה הרכבנו על המכוניות לוחות פלדה. עבדתי במפעל למסגרות, ב"כור" וכעצמאי.
שני ילדינו: מיכאל - עובד בחברת משקאות, ולאה מתגוררת בשוודיה.