שילה צילה (צירל)נולדתי בשנת 1927 למלכה ולאריה הובר בכפר בודשט שברומניה. אבי היה שען, עורך חתונות ומלמד. הבית היה בעל צביון דתי. משפחתי מנתה שמונה ילדים: חיה-ריבה, שמואל, רבקה-לאה, דוד, רחל, חיים, שרה ואני. למדתי תשע כיתות.
בשנת 1938 נכנסו ההונגרים לאזור טרנסילבניה. אנו שמחנו לשלטון ההונגרים כי סבלנו מפוגרומים שערכו הרומנים.
ב-19 במרס 1944 נכנסו הגרמנים לאזורנו.
אחותי רחל ואני היינו בבודפשט בתקווה שבעיר הגדולה לא נִמצא ונמשיך את לימודינו. בשל החובה להרשם במשטרה בהיותינו תושבי חוץ, תכניתנו נכשלה. באפריל הועברה משפחתי לגטו שהוקם בכפר ברבשט. הם נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ושם נספו: הוריי, אחותי - חיה עם שתי בנותיה ובן שילדה בדרך, אחיי - דוד וחיים, ואחותי - שרה. אחותי - רבקה שרדה את אושוויץ. אחי שמואל גויס לפלוגת עבודה מטעם הצבא.
בבודפשט היו בתים ליהודים המסומנים בכוכב, ואני התגוררתי בבית כזה עם אחותי.
באוקטובר 1944 גויסו נערות בנות 16 לעבודות. נלקחנו לחפירות נגד טנקים באי סיגט מונושטור ליד הדנובה. לאחר המלחמה נודע לנו שהם היוו קברי אחים, בהם נקברו יהודי בודפשט. עברנו את הדנובה בספינה וצעדנו לכיוון אוסטריה למחנה עבודה בולף. זה לא היה מחנה סגור ואנו גרנו בחצרות ואסמים. צעדנו ב"צעדת המוות" בימי הפסח וגמרנו אומר בלבנו לא לאכול את פרוסת הלחם אלא לאסוף עשבי תלתן, לבשלם ולשתות את מי השלוליות. זה היה צעד נועז של גבורה מבחינתנו כשרבים מתו בדרך מרעב, תשישות ומחולי. הותקפנו בידי התושבים האוסטרים שארבו לנו בדרכים והרגו יהודים בקלשונים ובמקלות. כל העת הופצצנו מהאוויר. הגענו למחנה מאוטהאוזן והועברנו למחנה גונס קירכן. המחנה היה מיועד לשריפה. הגרמנים הכינו סביבו חביות דלק במטרה להציתו. את הפקודה מצאו האמריקנים ששחררו אותנו ב-5 במאי 1945.
במחנה העקורים בגרמניה פגשנו את אחותנו רבקה והיא סיפרה לנו אודות מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו וקורות משפחתנו. שבנו לכפר הולדתנו וראינו את ההרס. הצטרפתי עם אחותי רחל לקבוצת הנוער "גורדוניה" ועברנו לאיטליה.
באוגוסט 1946 עלינו ארצה באנייה "כ"ג יורדי הסירה". על סיפונה היו 790 מעפילים. לאחר מאבק עז עם משחתות בריטיות הועברנו לאי קפריסין. במחנה המעצר נמנינו עם חלוצי המקום, ואנו הקמנו את האוהלים. שהינו במחנה חמישה חודשים. במרס 1947 עלינו ארצה. גרנו שלושה חודשים בעתלית וחודש בקריית שמואל. הצטרפתי לקיבוץ אבוקה.
בשנת 1947 נישאתי בקיבוץ לאליעזר שהיה המדריך בקבוצת ההכשרה בדרך ארצה.
חיינו בקיבוץ עד שנת 1949 ועברנו להדר. עבדתי כעוזרת גננת שמונה שנים. עבדתי "בבית הנערה" עד יציאתי לגמלאות. התנדבתי בעמותת איל"ן באיסוף תרומות.
נולדו לבעלי ולי שני ילדים: יונה - מגיסטר בביולוגיה, עובדת בבית הספר לרפואה המסונף לבית החולים הדסה, ואריאל - הנדסאי פלסטיקה בקיבוץ מגידו.
זכינו ליהנות משישה נכדים: אמיר, ערן, אבנר, דלית, טל וגילי.
עברנו להתגורר בדיור המוגן "עד 120" ואנו נהנים משפע פעילויות והרצאות.