נולדתי בשנת 1941 להינדה ולהרש בדר בעיירה קוסוב שבפולין. בעיירה קוסוב גרו 4,000 יהודים. אבי היה נגר מעולה וכל עשירי העיר והסביבה הזמינו אצלו רהיטים. הבית היה בעל צביון מסורתי. הייתי בת יחידה להוריי. בהיותי כבת שלושה חודשים, אספו הגרמנים את כל הגברים מבתיהם ושלחו אותם. עקבותיהם אבדו ואת אבי מעולם לא זכיתי לראות שוב. הקומוניסטים הורו לכל היהודים לברוח מהאזור לתחומי ברית המועצות. נשים שנשארו מטופלות בשניים או שלושה ילדים נשארו בעיירה. אמי, אחותה ואני התינוקת ברחנו יחדיו. יתר ארבעת האחיות של אמי ואחיה ברחו בנפרד. אנו היינו אחת המשפחות הבודדות ששרדו בשלמותן אחר השואה. שלושת אחיי אבי נלקחו ולא שבו, ונשיהם וילדיהם שנשארו בקוסוב נספו בשואה. ב-16 באוקטובר 1941 גררו הגרמנים את כל יהודי קוסוב למשאיות והובילו אותם אל ההר. שם, ליד הבורות שנחפרו, נאלצו היהודים להתפשט ונורו למוות. רבים נחנקו תחת הר הגוויות שנערמו עליהם. מעטים שרדו בחיסול זה.
הגעתי עם אמי לאוזבקיסטן ומצאנו שם את אחיות אמי ואת הוריה. בשוק היה קיים לוח גדול וכל פליט שהגיע לעיר רשם את שמו ואת שמות בני משפחתו, כך איתרו המשפחות זו את זו. חיינו כארבע שנים במקום. סבתי נפטרה בעיר.
בשנת 1945 החלו להגיע שליחים מן הארץ במטרה לאסוף את שארית הפליטה והבאתה ארצה. אמי עבדה בקולחוז בשדה. החלו להיווצר קבוצות של השומר הצעיר ו"גורדוניה". אחיות אמי הצעירות הצטרפו לתנועות הללו ועלו ארצה. אמי ואני עברנו לצ`כוסלובקיה כשאנו צועדות בלילות, ובימים מסתתרות, וכך חוצות גבולות. הגענו לזלצבורג שבאוסטריה וחיינו במחנה פליטים כשנתיים. אמי הכירה במקום ניצול מגיא ההריגה של קוסוב, יוסף שניאור, והוא הפך לאבי השני. יוסף הגיע לאוקראיני בעל חווה ושיכנעו באמצעות מראהו שהוא גרמני - חייל שערק מהצבא. הוא הציע את עזרתו בתרגום דברי הגרמנים ובעבודה בשדה, והאוקראיני העסיקו בחוותו. קבוצת המבוגרים באוסטריה חצתה את האלפים ברגל עד הגיעה לאיטליה, הילדים הועברו בידי המדריכים ברכבות לאיטליה. אמי נתנה לי שרשרת ובה תמונתי ושמי. הגענו לטירה באיטליה ורק כעבור חצי שנה נפגשתי עם אמי במחנה ריבולי, שם שהינו כשנתיים. במחנה זה נולד אחי יצחק.
בשנת 1948 עלינו ארצה והגענו למעברת אוהלים בעתלית. קיבלנו בית נטוש בתל חנן וגרנו בו. בגיל שבע התחלתי ללמוד בבית הספר בנשר בכיתה א` וזכיתי ליחס רע מהצברים שבכיתה. סירבתי להמשיך ללמוד במקום ועברתי ללמוד בתל חנן יחד עם עולים כמוני עד כיתה ו` ואחר נערכה אינטגרציה בין נשר לתל חנן ולמדנו יחדיו. הצטרפתי לתנועת הנוער העובד וכל הפערים בין העולים לצברים הצטמצמו. למדתי בבית הספר לאחיות בבית חולים רוטשילד וקיבלתי תעודת אחות מוסמכת. שירתי כאחות בריאות הציבור ובעשר השנים האחרונות עד יציאתי לגמלאות עבדתי בבית החולים גהה במחלקת הנוער.
נישאתי בשנת 1960 ליאיר שלגו.
נולדו לנו שלושה ילדים: תמי - לומדת מידענות ועובדת במחשבים, צבי - מוסמך במנהל עסקים העובד בסין, ושלומית - מרצה באוניברסיטת ת"א בתחום האומנות ועושה דוקטורט.
בעלי ואני זכינו לחמישה נכדים: יותם, נילי, גלי, שני ובר.