נולדתי בשנת 1933 לדינקה ולסנטו פפו בעיר סרייבו שביוגוסלביה. אבי היה רוקח ובעל בית מרקחת במרחק של כ-42 ק"מ מסרייבו. המשפחה מנתה שלוש אחיות: מלכה-רנה, ביאנקה-עילית ואני. למדתי 10 כיתות בבית הספר הממלכתי. הבית היה בעל צביון מסורתי.המלחמה פרצה בארצנו באפריל 1941. חלק מבני משפחת אמי נסעו לשוויץ. בשוויץ הם חיו כפליטים, הילדים למדו בבית הספר ואומצו בידי משפחות מקומיות. אבי לא נאות להצטרף אליהם. אבי הצהיר "אלוהים יודע שאני לא עשיתי רע לאף אחד, על כן מדוע שיגרמו לי רע?" אבי נרצח בשנת 1941.
בשנת 1942 היו ביוגוסלביה שני מחנות. מחנה אחד של הפרטיזנים בראשותו של יוזף טיטו והמחנה השני - אוסטשים - משתפי פעולה עם הגרמנים. מנהיג קבוצה זו ברח לארגנטינה ונהרג.
בתחילת 1942 הוציאו האוסטשים את רוב המנהיגים להורג מחוץ לעיר.
משפחתנו - אמי, שתי אחיותיי ואני - ברחנו לטיטוגרד שהייתה תחת כיבוש איטלקי. גרנו שם עד שנת 1944, אז נכבשה איטליה בידי כוחות בנות הברית. אמי שכרה דירה וחיינו בעיר כל התקופה.
בשנת 1944 נכנסו הגרמנים לטיטוגרד ועצרו את כל היהודים. היהודים נשלחו בטרנספורט למחנה הריכוז ברגן בלזן. הנשים הועסקו בעבודות שונות והילדים למדו את המקצועות הרגילים הנהוגים בבית הספר ובכללם אף את השפה העברית. אני נמניתי עם חבורת הלומדים. הלימוד העיקרי במחנה היה לימוד העברית. למדתי יחד עם חבורה של כעשרה ילדים בהדרכת המורה חנה לוי-הס. אחת המילים הזכורות לי שלמדתי במחנה הייתה קישוא ומלפפון. המורה כינתה את שני הירקות הללו כשמות לאותו ירק מבלי לדעת שהם נבדלים זה מזה. למדנו באחד הצריפים כמובן ללא ידיעת הגרמנים. היו בידינו ניירות ובדל עיפרון שעבר מאחד לשני. המילים נלמדו בעל פה ואת השמות העבריים כתבנו באותיות לטיניות. אחותי הבכירה מלכה-רנה נפטרה באוקטובר 1944 בברגן בלזן מקדחת הטיפוס. אף אבי, סבתי, דודים ודודות מצד אבי ושתי אחיותיה של אמי נספו.
בשנת 1945, כשהתקרבו בעלות הברית למחנה הריכוז ברגן בלזן, העמיסו אותנו הגרמנים על רכבת משא ששמה היה "הרכבת האבודה". 13 ימים הסתובבנו הלוך וחזור ברכבת הזאת ואכלנו מכל הבא ליד וכמובן מעט מאד. עם התקרבות הצבא האדום הרגו הגרמנים את נהג הקטר מול עינינו וברחו לשדות. חיילי הצבא האדום שחררו אותנו והביאו אותנו לכפר טרייבץ, ממנו נעלמו הגרמנים בחיפזון. בכפר טרייבץ התרכזו כל היהודים מברגן בלזן. לאחר כשלושה שבועות שלחו אותנו חיילי הצבא האדום לארצותינו. שבתי לסרייבו. אחיה של אמי שנשלח לשוויץ הספיק כבר לחזור והקביל את פנינו בהתרגשות. גרנו בביתו עד שנת 1948 עד שאמי התחתנה בשנית.
ביוני 1949 עלינו ארצה באנייה "רדניק".
בשנת 1954 נישאתי ליצחק שלמון בתל אביב.
בשנים 1958 - 1952 עבדתי בהנהלת חשבונות, ובבנק לאומי ככתבנית.
לבעלי ולי נולדו שתי בנות: מיכל ויעל – שתיהן מורות.
זכינו ליהנות מששה נכדים: נטע, דביר, אלון, דנה, אמיר ודולב.
קורות חיי בשואה מתועדים בספרה של חנה לוי הס על מחנה הריכוז ברגן בלזן.