ד"ר שמעון ליזה

נולדתי בשנת 1923 לארסטינה ולאברהם רומנו ברוסה שבבולגריה. לאבי היו בית מלאכה וחנות למברשות. המשפחה מנתה שני ילדים: דוד ואני.

בשנת 1941 נכנסו הגרמנים לבולגריה. היהודים גורשו מהערים הגדולות בבולגריה, סופיה וורנה, לערים ולכפרים. אחים ואחיות של הוריי הגיעו אל ביתנו ברוסה והבית הכיל עוד שמונה נפשות. שאר הפליטים שלא היו להם קרובי משפחה בעיר, שוכנו בבית הספר היהודי. הקהילה היהודית דאגה להם לעבודה. אף אבי לקח בעלי מקצוע לעבודה בבית המלאכה ובחנות למברשות. לאחר כל ההגבלות שחלו על היהודים נאלץ אבי לסגור את חנותו במרכז העיר ולעבור לחנות קטנה שהייתה למעשה מכולת ולהעסיק שני פועלים בלבד. שפר מזלי ולימודיי לא נפסקו. למדתי בבית ספר יסודי יהודי, ובגימנסיה בבית הספר הממלכתי.

חלו הגבלות על תנועת היהודים ברחובות. נקבעו לנו תחומים מסוימים בהם היינו רשאים לנוע ובאלו לא. היינו חייבים לענוד טלאי בצורת כפתור בצבע צהוב ובו מגן דוד צהוב. היציאה אחרי השעה תשע נאסרה. על אבי נאסר להחזיק פועל בבית המלאכה או עוזרת בית. ההגבלה החמורה מבחינתי הייתה איסור הלימודים באוניברסיטה. כשסיימתי את לימודיי בגימנסיה ואת בחינות הבגרות, נערך נשף בפארק מחוץ לעיר. המורה והתלמידים אילצוני להשתתף באירוע. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מחוץ לתחום העיר. כששבתי לביתי בחשכה והגעתי כמעט לגבול היהודי הודיעה לי מורתי שהיא תלווה אותי לביתי. שוטר סמוי שאל אותי: "יהודיה, לאן את הולכת?" סיפרתי על המסיבה שנערכה לכבוד בוגרי הגימנסיה והוא ליווני עד ביתי כדי שלא יאונה לי כל רע. האנשים היו הומניים מאד. כשבקיץ החלפתי את בגדיי ויצאתי ללא הכפתור, הילדים צעקו לעברי "היכן הכפתור?" והמבוגרים גרשו אותם. כשאזל ליהודים המזון השכנים הגויים היו מביאים להם לחם.

בשנת 1943 הצטרפתי לארגון הפועלים הסוציאליסטים הצעירים "רמס" שפעל כנגד האנטישמים. משורותינו יצאו פרטיזנים שכתבו כרוזים כנגד הממשלה וכתבו את מספר היהודים שנעצרו. את הכרוזים תלו ברחובות. אני כתבתי את המחאות באותיות דפוס על פתקאות. המשטרה תפשה אותי עם ארבעה מחבריי. הובלנו לבית הסוהר. רק אני שוחררתי מן המעצר. המשטרה רצתה לחשוף עם מי מחבריי בתיכון אני בקשר וכך לעצור את כולם.

ב-9 בספטמבר 1944 נכנס הצבא האדום ושיחרר את בולגריה. הפרטיזנים שבו, ונעצרו אנטישמים רבים. אנשי הממשל והגרמנים ברחו. הונהג ממשל עם. השתתפתי בעצרות ובהפגנות. החלה מלחמה של הבולגרים כנגד הסרבים. בתי החולים שיוועו לעזרה. הלכתי לעבוד בבית החולים. בשנים 1945 - 1951 למדתי רפואה באוניברסיטה. עבדתי כמנהלת מעבדות במשרד הבריאות.
בשנת 1947 נישאתי להנריק שמעון. בבולגריה נולדו שני בנינו: וילי ואבי.
בשנת 1964 עלינו ארצה והגענו לפתח תקוה. עבדתי בבית החולים קפלן.
השתלמתי בבית החולים השרון ועבדתי כרופאת משפחה בגיל עמל ובנווה הדר בהוד השרון עד יציאתי לגמלאות.
היום אני מרחיבה את השכלתי בהאזנה להרצאות הנערכות בחוג לגמלאים.