נולדתי בשנת 1928 לחיה ולפנחס קנדלמן בעיר רובנו שבפולין. משפחתי מנתה חמש נפשות. עברנו לגור בזדולבונוב. אבי היה מנהל חשבונות בתחנות הקמח. למדתי בבית הספר העברי "תרבות". בשנת 1939 נכנסה ברית המועצות לאזורנו. ב-22 ביוני 1941 הגרמנים כבשו את פולין. כעבור זמן קצר הושמנו בגטו. אבי נלקח לעבודות בניין וספג מכות קשות ואמי נלקחה לעבודה במחצבה ובשדות. בשל כאבי הבטן של אמי עבדתי במקומה במחצבה. כבת בכורה נאלצתי ללכת לכפר המרוחק 12 ק"מ ולהביא מזון מאיכרה שהייתה חייבת לנו כסף. אמי ליוותה אותי השכם בבוקר עד הפִּרְצה בחומת הגטו. התנשקנו ולא ידענו שאנו רואות זו את זו בפעם האחרונה. נפגשתי עם טדק, נער נוצרי בן גילי, שנתן לי תליון של קדושים פולנים. צעדנו יחד עד לנובומילסק וקיבלתי מהאיכרה כוס שעועית. חצינו את השדות והנשים עצרו אותי בדרך והורו לי ללכת ולבדוק מה חופרים. מעל התל ראינו ז`נדרמרים גרמנים ושבויים סובייטים חופרים בור תחת שמירה של המשטרה האוקראינית. נתפשנו בידי שוטר אוקראיני ונלקחנו לבור. סיפרנו שאנו פולנים. נלקחנו לבית הסוהר תחת ליווי כבד. הצהרתי ששמי הוא "מריה קלינסקה". למחרת בבוקר, ב-10 או 11 באוקטובר 1942, נערכה אקציה וכל יהודי הגטו הוצאו להורג במחצבה. כל משפחתי נרצחה שם. לפנות ערב, לאחר האקציה, שוחררתי מבית הסוהר. אותו ערב אף שכן לא הלין אותי בביתו ואני שכבתי בחוץ מאחורי הגדר. החלה מסכת נדודיי. הגעתי לרובנו. ביום הוחבאתי מתחת לשמיכת הפוך ובלילה הוסתרתי בבוידם מפני הבעל השיכור. הלכתי לחבר שהלך לכומר וביקש שיעזרו לי כי אני יהודייה. אחד הנגנים אמר שאקבל את התעודות של אחותו שנפטרה בתנאי שאתחזה כארוסתו. הנגן לא הצליח לקבל מהכומר את המסמכים. שמעתי שתופרת מסתירה בביתה יהודים וכשביקשתי אותה להסתירני הודיעה לי כי אינה יכולה ושעליי לגנוב מסמכים. זכרתי שבבית הקודם שגרתי בו שמתי את תעודת הלידה של אחת הבנות מתחת לספרים. שבתי אליה בטוענה ששכחתי בביתה בגד. מצאתי את תעודת הלידה ולקחתי אותה. נודע לי שבעיר ז`טומיר מצוי מחנה צבאי ואולי בו יוכלו לסייע לי. נסעתי עם שתי נשים ונזירה עד לעיירת הגבול. הנזירה הוליכה אותי למנזר ושם לנתי. נסעתי שוב לז`טומיר למשפחת הנגן, שם קיבלתי מקום לינה בעליית הגג. עבדתי כעוזרת בביתה של רופאת שיניים עד שקיבלתי מסמכים מראש העיר שמתירים לי לעבוד בבית היתומים. בבית היתומים, התחזיתי לנוצריה, למדתי ועבדתי בתפירה.
הצבא האדום נכנס לז`טומיר והיה בה עשרה ימים ולאחריהן נכבשה העיר שוב בידי הגרמנים למשך מספר חודשים. הבנות מבית הילדים נלקחו בידי הגרמנים ולמזלי הייתי בבית רופאת השיניים. בדצמבר 1944 שיחרר הצבא האדום את העיר. נסעתי ללוצק לבית דודתה של אמי, שם המשכתי את לימודיי בבית הספר. חייתי בפולין משנת 1945 - 1957.
בשנת 1957 עליתי ארצה עם בעלי מאיר ושני ילדיי, יוסף ופנחס. בעלי מאיר סקולסקי נפטר בשנת 1958. נישאתי בשנית בשנת 1959 למאיר שניידשר שנפטר בשנת 1988.
עבדתי בביטוח הלאומי במשך 27 שנים.
אני נהנית עתה מששת נכדיי: עופר, מיכל, אסף, דן, זיו וטל, וכן מנינתי מאי.
אני מרחיבה את השכלתי בהאזנה להרצאות הנערכות בחוג לגמלאים בבית האומנויות ובויצ"ו.
ונדה נפטרה באוגוסט 2015. יהי זכרה ברוך!