שפיץ יוכבד (לילי)נולדתי בשנת 1924 לצפורה ולאברהם גראד בעיירה אויפהרטו שבהונגריה. בעיירה גרו כ-500 משפחות יהודים מרובות ילדים. לאבי היה בית חרושת למי סודה. משפחתי הייתה בעלת צביון דתי-אורתודוכסי. המשפחה מנתה שבעה ילדים: חיים-מרדכי, שרה-טובה, יכט-צפורה, דוד, בלומה, שלמה ואני. למדתי שמונה כיתות בבית הספר היהודי וכן למדתי תפירה.
החיים בהונגריה היו תחת משטר אנטישמי. גזרות שונות הוטלו על יהודי הונגריה.
ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. רוכזנו בגטו שימה פוסטה לחודש ימים. במאי 1944 נשלחתי בטרנספורט לאושוויץ בירקנאו עם כל בני משפחתי. הייתי בבלוק 11 ב-C לאגר. לפרקים עבדתי במטבח ברחיצת כלים. הייתי במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו עד אוגוסט 1944. הועברתי למחנה עבודה קאופרינג שבגרמניה. גם במחנה זה עבדתי במטבח ובו הייתי עד דצמבר 1944. נשלחתי למחנה הריכוז ברגן בלזן ובינואר הועברתי למחנה עבודה כרסטיאן שטאט.
ב-4 בפברואר 1945 התקרבו הבריטים למחנה. נשלחנו לצעדת מוות. יותר מארבעה שבועות צעדנו עד שהגענו בחזרה למחנה הריכוז ברגן בלזן. חליתי בטיפוס. אחותי חלתה ואני סייעתי לה.
שוחררתי במחנה ברגן בלזן ב-15 באפריל 1945 בידי הבריטים. הבריטים הגישו לנו שימורי בשר למאכל ורבים מתו בגלל האוכל השומני. שבוע וחצי לאחר השחרור הגיע הצוות הרפואי הבריטי ואנו הוכנסנו לבתי חולים שדה לטיפול. כאשר רחצו אותי הבריטים איבדתי את הכרתי עקב מחלתי הקשה. מצאתי את עצמי באולם גדול שהיה בית חולים בריטי. כעת אחותי הגישה לי עזרה. הועברתי להמשך הטיפול בבית חולים בשוודיה.
בשואה איבדתי את הוריי, שני אחיי ואחותי שנפטרה לאחר השחרור, בחודש מאי 1945. אחי הצעיר שלמה שרד את השואה. אחי מרדכי היה בעיר בור ביוגוסלביה ועבד במכרה. לקראת סוף המלחמה החזירו אותו לגרמניה והוציאו אותו להורג בירייה ביער. אחי דוד היה בנסיעה בקרונות המשא למחנה השמדה. בדרך הוא קפץ יחד עם חברו, החבר ניצל ואילו אחי נהרג.
עם החלמתי התחלתי לעבוד בבית חרושת להלבשה בשוודיה עד עלייתי ארצה.
בדצמבר 1948 עליתי ארצה באמצעות הסוכנות באנייה "נגבה".
בשנת 1951 נישאתי לאליעזר שפיץ.
לבעלי ולי נולדו שתי בנות: צילה – שופטת, וצפורה – עובדת סוציאלית.
זכינו ליהנות משישה נכדים: שירלי, הדס, קרן, תומר, נופר ודרור.
בשנת 2003 עברנו להתגורר בדיור המוגן ב"עד 120" ואנו נהנים משפע של הרצאות וחוגים.