נולדתי בשנת 1939 לצילה ואהרון-יעקב בעיר קז`מרוק שבצ`כוסלובקיה. התגוררנו בעיר ספיסקה נובה וס. המשפחה מנתה שני ילדים: טובה (קטושקה) ואני.עם כניסת הגרמנים לצ`כוסלובקיה החלו הסלקציות והמשלוחים. הדרך היחידה לשרוד הייתה לעבוד בעבודה חיונית עבור הצבא. אבי למד את מקצוע גזירת החלק העליון של הנעליים הצבאיות ועבד במפעל "נהלקה". כשהמצב החמיר הסתתרנו בכפרים. הכפריים הסכימו להסתירנו תמורת תשלום. מידי פעם נאלצנו להחליף מקום מסתור ונדדנו בין הכפרים. כאשר הכפריים פחדו להסתיר אותנו, נאלצנו למצוא פתרון אחר. בנובמבר 1944 בנינו צריף ביער כי הגרמנים פחדו להיכנס ליערות מחשש התקלות בפרטיזנים. בצריף התגוררנו עם סבתי, סבי, דודים ודודה. איכר סיפק לנו מזון.
בוקר אחד בדצמבר 1944 נשמעו צעקות בגרמנית "לצאת החוצה בידיים מורמות". חיילים גרמנים הקיפו את הצריף כשבידיהם רובים. הורשנו ליטול מעט חפצים. צעדנו לקרחת היער "העמיסו" אותנו על משאית והועברנו לבית סוהר בעיר פרשוב. כעבור יומיים נשלחנו בקרונות בהמות לכיוון מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, אך בשל העומס הופנינו, למזלנו, למחנה רוונסבריק. הגברים הופרדו מהנשים והילדים. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי, סבי ודודי. הופנינו לבלוק של הצוענים. סבתא שלי לא החזיקה מעמד ונפטרה. סבלנו מאוד מרעב וכינים. חליתי באדמת ואושפזתי בבידוד במרפאה. באחת הסלקציות נעמדתי מאחורי צועניה מפחידה, מהפחד עברתי לשורה אחרת, ואחריי עברו אמי ואחותי. אולי בזכות זה נשארתי בחיים. בפברואר 1945 נשלחנו למחנה הריכוז ברגן בלזן שבגרמניה. הרעב ומחלת הטיפוס עשו בנו שמות. כששכבנו על הרצפה על סף מוות התפרצו לבלוק החיילים הבריטים. שוחררנו ב-15 באפריל 1945.
אושפזתי בבית החולים בעיר צלה יחד עם אחותי ובביתן אחר שכבה אמי. רק אחרי יומיים אימא מצאה אותנו. אחותי נפטרה כעבור ימים אחדים משחפת, מקום קבורתה לא ידוע לי.
חזרנו לספיסקה נובה וס דרך ברלין ההרוסה. אמי פתחה חנות סדקית עם שותפה. נודע לנו כי אבי נספה במחנה מאוטהאוזן. הוא היה אמור לשלוח אנשים למשרפות אך משסרב נשלח בעצמו למשרפות.
בשנת 1946 שלח אותי הג`וינט עם עוד ילדיי ניצולים לחודשיים הבראה בצוקרברג שבשוויץ.
אמי השיגה דרך הצלב האדום את כתובת הוריה בפלשתינה שעלו עוד בשנת 1939.
נסענו ברכבת מפראג למרסיי שבצרפת. ביוני 1947 עלינו ארצה בעלייה בלתי חוקית. הפלגנו באנייה "פרובידנס" לאלכסנדריה ומשם לחיפה. בחיפה נפגשנו עם ישראל פרישמן שעתיד לשאת את אמי לאשה ונסענו לתל אביב.
אמי נישאה לישראל פרישמן ונולד אחי דוביק. אבי המאמץ סירב שאחליף את שם משפחתי לפרישמן וזאת על מנת שאשמור על השם שפירא. הוא אימץ אותי לבנו בכל לבו עד ליומו האחרון. מעולם לא הרגשתי כילד מאומץ וחשתי שהוא אבי האמיתי. הוא שחינך אותי, עיצב את אישיותי והשפיע רבות על חיי.
בשנת 1961 נשאתי לאשה את דינה.
אני עובד כהנדסאי מכונות. בזמני הפנוי אני מתנדב במשטרה.זכיתי לאותות הוקרה ממשרד הרווחה ברמת גן ומשטרת רמת גן.
נולדו לנו שלושה ילדים: דבורית ורונית – מורות, ויעקב - עורך דין.
זכינו ליהנות משמונה נכדים: ספיר, אביעד, איתמר, עומר, שחר, יונתן, עודד ונעה.
בשנת 1997 נסעתי לטיול עם רעייתי לפראג בה טיילתי עם אמי. חזרתי לגשר קרל המפורסם שאמי ביקשה ממני להתבונן היטב על הכתוב מעל המגן דוד, כי בפלשתינה אלמד עברית ואדע לקרוא את הכתוב. ואכן כשקראתי, הבנתי את הכתוב: "קדוש קדוש קדוש ה` צבאות".