ההורים, טרזיה ויצחק וילהיים, מהעיר קומרנו שבצ'כוסלובקיה. 
המשפחה מנתה חמישה אחים: רומי, אלכסנדר, יוליוס, עקיבא-קרול ודוד. דוד למד שבע כיתות וכן למד אופטיקה ועבד בטקסטיל.
האחים עקיבא ודוד המשיכו כבר בצ'כוסלובקיה באפיית עוגות שלמדו מההורים שניהלו בה קונדיטוריה גדולה. הבית היה בעל צביון מסורתי.
ב- 1942 נשלח דוד שנולד ב- 1906 למחנה עבודה בהונגריה ועבד בעבודות כפייה שכללו הנחת פסי רכבת, עד מאי 1944.
במאי 1943 נשלחה אשתו של דוד, בנו והוריו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו, שם נספו.
במאי 1944 נשלח דוד למחנות רוונסבריק, בוכנוולד ונויברנדנבורג לעבוד בבתי החרושת שם.
מספרו היה 12927. במאי 1945, שוחרר בידי האמריקנים.
כששב אל עירו קומרנו פגש את שני אחיו עקיבא ואלכסנדר ששרדו בשואה. דוד נדר כי אם יצא חי מהשואה הוא יקדיש את חייו לעשיית דבר טוב למען ישראל ומה טוב יותר מאשר הכנת דברים טעימים.
יולנדה נולדה בשנת 1922 לאמה וליצחק שטרן בעיר גלנטה שבצ'כוסלובקיה. למשפחה היתה חנות טקסטיל גדולה ועיקר מקצועו האב, היה חייטות.
לפני מלחמת העולם השנייה היתה יולנדה תלמידת בית ספר ועזרה להוריה בחנות הטקסטיל. היתה חניכה בתנועת "מכבי הצעיר" ולמדה תפירה.
ב- 1936 השתנתה המציאות כשההונגרים השתלטו על צ'כוסלובקיה והאנטישמיות התגברה והתפשטה. יולנדה נאלצה להפסיק את לימודיה בתיכון.
ב- 1941 נלקחו שלושת אחיה לעבודות במחנות ולא חזרו משם.
ב- 1942 החרימו את כל החנויות שבבעלות היהודים, כולל חנות הטקסטיל של ההורים.
ב- 1943 הועברו לעיר נבזנקין ומשם לאושוויץ.
בסיום המלחמה שבו לצ'כוסלובקיה לעיירה בה גדלו ושם גילתה יולנדה כי רק היא ואחותה שרדו את התופת. ביתן נגזל בידי הסלובקים כיתר בתי היהודים. ויולנדה ואחותה מצאו מקלט זמני אצל נדבן יהודי שדאג להן ולעוד מספר ניצולים יהודים למקום מחסה ולכלכלה. בקרב אותם יהודים ניצולים הכירה יולנדה את עקיבא ולא נפרדו. הם החליטו להינשא ולהקים משפחה.
ב- 1948 נישאו עקיבא ויולנדה בצ'כוסלובקיה, לזוג נולדו תאומים: מרים ואילן.
כל רצונם היה לעלות לארץ ישראל, וב- 1949 עשו דרכם באנייה "נגבה" לנמל חיפה. משם לשער עלייה, התגוררו במחנה אוהלים עד שאחיה של יולנדה, אברהם, שעלה ארצה ב- 1936 וגר בצריף ברעננה הגיע למחנה והעבירם לצריפו ברחוב אחד העם רעננה.
מספרת הבת מרים:
האחים דָוד ועקיבא הם שהחלו את העבודה בקונדיטוריה.
כשהגיעו לארץ מצ'כוסלובקיה התגוררו בצריף בלי חשמל ושרותים, ברעננה.
על מנת להרוויח כסף אפו אצל השכנה מלכה, שלימים היתה הגננת של מרים, ואת התוצרת מכרו.
יולנדה רצת מאד להיות קרובה אל אחיה אברהם, הם בקשו לפתוח קונדיטוריה ברעננה אך הרשויות סרבו להם והציעו להם את רמתיים, "שם גרים אנשים שאוהבים לשתות קפה" נאמר להם.
ברמתיים מצאו מגרש בשטח של קאופמן,(המקום בו עומדת הקונדיטוריה היום), שעליו עומדים כבר ארבעה עמודים ומתוכננת עליו בנייה. משפחת וילהיים מכרה את כל הזהב שהביאה מהגולה וקנתה את הלבֶנים להמשך הבנייה, בניין בן שתי קומות, שבנה קאופמן. ומאז ועד היום שם פועלת הקונדיטוריה בדמי מפתח, בחנות וקומה שמתחת. לימים התרחבו והוסיפו לקונדיטוריה את החנות הסמוכה שהיתה חנות הנעליים של גרוס.
הימים ימי הצנע בארץ ויש מחסור במצרכים, לא היה מספיק קמח ולא סוכר. את המצרכים נאלצו לקנות בשוק השחור ואף קבלו על כך קנס מידי הרשויות.
היו גם עסקאות בַּרְטֶר, החלפת מצרכים, וֶרָה שרון, אמו של אריאל שרון, מי שהיה ראש ממשלת ישראל, שגרה בכפר מל"ל, הביאה להם ביצים וקבלה עוגות.
עקב המחסור בקמח, העוגות יצאו רק בצהריים, ולקראת השעה ארבע אחה"צ השתרך תור ארוך של אנשים המחכים לקנות עוגה ולשתות קפה. הייקים(יוצאי גרמניה) שילמו בפֵיְיסטֶר(מאית המטבע של הלירה המצרית)
מרים למדה כתה א' ברעננה וכתה ב' כבר למדה ברמתיים ומורתה היתה חמדה שיפמן מרמתיים.
ב- 1956 ירדו עקיבא ויולנדה עם שני ילדיהם לבלגיה, את הקונדיטוריה המשיך להפעיל דוד.
עקיבא חלה שם במחלה קשה ואחרי שש שנים נפטר ונקבר בהולנד על גבול בלגיה, כי המלך לא התיר לקבור יהודים בבלגיה.
בבלגיה הצטרפה מרים לשבט "מגשימים" של בני עקיבא.
ב- 1967 סיימה את בית הספר התיכון בבלגיה וחזרה לארץ. למדה בבית הספר לאחיות ועבדה בבית חולים.
ב- 1968 יולנדה ואילן חזרו לארץ, לקונדיטוריה, וכאן הייתה יולנדה לבת זוגתו של דָוד.
הקונדיטוריה לא נסגרה אף פעם פרט לשבתות וחגים. אפילו בקורונה ובמלחמה היתה פתוחה.
מהקונדיטוריה נשלחות עוגות כתרומה לעמותות, לנזקקים.
כיום בקונדיטוריה עובדת מרים בתה, ובנו של אילן אחיה.
בתמונה- יולנדה וילהיים
עקיבא וילהיים נפטר ב- 1962.
דוד וילהיים נפטר ב- 2001, בהיותו בן 95 וקבור בנווה הדר.
יולנדה וילהיים נפטרה ב- 2019 וקבורה ברמות השבים.